נהגו ישראל שאחר השיעור תורה או הלימוד אומרים היתומים קדיש "על ישראל" על פי דברי הגמרא במס' סוטה דף מט ע"א שהעולם עומד על סדר קדושה (ובא לציון) ועל אמירת 'יהא שמיה רבא מברך' שאחר דרשת החכם בדברי אגדה. אולם לא מצינו בש"ס מקור לכך שהיתומים צריכים בכלל לומר 'קדיש'. ברם כן מצינו הקשר מסויים בין אמירת 'קדיש' לבין היתומים על פי המובא במסכת סופרים פרק יט הלכה ט - שמחורבן בית המקדש נהוג שבסיום תפילת מוסף היה החזן יוצא למקום שהאבלים נמצאים בו ואומר שם קדיש. ואם היה אדם שדורש בתורה היו אומרים לאחר מכן קדיש "דעתיד לחדתא". כיוצא בזה בתשובת הגאונים [קורנול] סימן צד כתוב שלאחר הספד או צידוק הדין שאומרים על המת – אומר החזן קדיש. מוכח שקדיש זה לא היה נאמר על ידי היתומים, אלא על ידי החזן. בבית יוסף יורה דעה סימן שע"ו הביא מדברי המחזור ויטרי שמשום מעשה דרבי עקיבא תיקנו חכמים שהיתומים עצמם יאמרו קדיש. משמע שעד אז כל אחד היה יכול לומר. וגם כשתיקנו הוא היה רק במקום מסויים כמו שכתוב בספר אור זרוע ח"ב סימן נ' שמנהגם היה שאחר "אין כאלוקינו" שבתפילת שחרית עומד היתום ואומר קדיש. ע"כ. אבל שאר מקומות לא נתקן לאומרו היתום בדוקא . הרמב"ם בסדר התפילות (נוסח הקדיש) כותב וז"ל: "כל עשרה מישראל או יתר שהיו עוסקין בתלמוד תורה שבע"פ, ואפילו במדרשות או בהגדות, כשהן מסיימין, אומר אחד קדיש" עכ"ל. מוכח שכל אחד יכול לאומרו ולאו דוקא היתום. אלא שנהגו ליתן קדיש זה ליתום כי עניינו גדול ויש בזה תועלת גדולה לנשמה . בספר אורחות ציון ביאר קצת יותר וכתב שמעיקר הדין הקדיש שאחר שיעור תורה שייך לחכם שאמר את התורה כמו שנראה מהגמ' במס' סוטה שם. אלא שכדי לעודד את העם לבוא לשיעורים כי אצלם אמירת הקדיש נחשבת ליותר מלימוד תורה (לצערינו), לכן ויתרו להם בזה. ומכל מקום מאחר שבמשך דורות נוהגים ליתן קדיש זה ליתומים, מילתא דפשיטא שכל מי שאין לו אב ואם אב יכול לאומרו אפילו אינו בתוך הי"ב חודש כמבואר ברמ"א בסימן קלב ס"ב. מיהו נראה שמי שאביו ואמו עדיין בחיים, אין לאומרו בלא לבקש רשות מהם. מאחר וכך נתפשט המנהג, שוב חזרנו לדין זה של כבוד…