בפרשתינו יש ב' מאפיינים ייחודיים מאוד: א. פרשה זו מתחילתה עד סופה, בכל דבריו של בלעם בן בעור, אין שום הפסקה כלל בין עניין לעניין, לא נמצא בה לא פרשה 'פתוחה' וגם לא סתומה'. ב. בפרשה זו, זו הפעם הראשונה שעם ישראל לא נמצא כלל ועיקר בכל הסיפור, התורה מתארת מעשים שקרו כביכול מאחורי הגב של עם ישראל, ועם ישראל לא נמצא בתוך אותו סיפור/ על העניין הראשון מביא החפץ חיים זיע"א את מה שכתוב בילקוט שמעוני - כי ההפסקות שיש בכל פרשיות התורה, פתוחה וסתומה, משמשות כדי ליתן רווח למשה רבנו ע"ה להתבונן בין פרשה לפרשה[2]. ולכן כאן שמדובר בנבואת בלעם הרשע וכפי שמתואר בתורה בלעם בא לקלל, אבל הקב"ה הכניס בפיו ברכות, אם כן כל הדיבור שלו היה בעל כרחו כמי שכפאו השד. וכשאדם מדבר בעל כרחו ללא רצונו, כל דבריו באים בשטף בלי בינה ודעת ובלי התבוננות בכלל על מה שאומר, כאילו רק מבקש לסיים. כלומר – בלעם היה בבחינת "מלאך רע עונה אמן בעל כרחו" (שבת קיט ע"ב), ולכן נהג במהירות ופזיזות רק כדי לסיים דבריו. ולגבי העניין השני, יש להתבונן היטב את גודל חסדו וטובו של השי"ת. הלא בזמן הזה עם ישראל יושב לבטח ושוכן במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, איש איש לבית אבותיו, אין להם לא טרדות של פרנסה ולא טרדות ביטחוניות, לא חשש ממזג אויר קיצוני, ולא חשש מאסונות טבע. עם ישראל מונהג בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה ולא חסר לו דבר "וישראל ישכון לבטח". והנה באה התורה וכביכול מסיטה את המצלמה לכמה ק"מ ממקום מושבם של ישראל, ומראה לנו מה בעצם חושבים וזוממים עלינו, מה פועלים מבקשי רעתינו לעשות לנו בכל רגע ובכל שעה. לאבד את הכל כרגע, בקללה אחת ב"מ רצה בלעם לכלות את כל שונאיהם של ישראל. כאן רוצה התורה הקדושה שנתבונן מעט, אולם בלעם עצמו לא רצה להתבונן כי לא היה נח לו בדברים שהוא אומר, אבל אנחנו כן צריכים לשים רווח בין פרשה לפרשה, כן צריכים לעצור לרגע את מירוץ החיים ולהבין שבכל דור ודור עומדים עלינו 'כפשוטו' לכלותינו. ומי מצלינו מידם? מי מיפר עצתם ומקלקל מחשבתם? רק הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. שהוא רואה ויודע ושומע הכל, ואין דבר נעלם ממנו. בשיעור שלפני…