דרך הבעל שם טוב היא לא להסתכל על האדם לפי המעשה החיצוני שלו, אלא לרדת לעומק הנפש, להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, ולמצוא בו נקודת זכות שממנה אפשר להרים אותו. הרב בונה את הרעיון מתוך דברי האור החיים הקדוש על קורח ועדתו: גם במקום שנראה לכאורה שאין מה ללמד זכות - קורח, דתן ואבירם, מחלוקת על משה רבנו - האור החיים מגלה שיש מקום להבחין מי באמת היה השורש של המרד, מי נגרר, מי נסחף, ומי אולי לא היה “הרשע הראשי” כפי שזה נראה מבחוץ. מכאן הרב מעביר את זה לחיים עצמם: בחינוך ילדים, בשלום בית, מול בני נוער, מול תלמיד שנכשל, מול ילד שמתחצף, מול בת שרוצה מכשיר פתוח, וגם מול אנשים רחוקים שמדברים נגד עולם התורה. הגישה אינה ללכת ראש בראש, בדינים, בכעס ובהדבקת תוויות, אלא לשאול: מה חסר לו? מה כואב לו? מה הוא מחפש? מי גרר אותו? איזה צורך פנימי עומד מאחורי המעשה? המסר העמוק הוא שלימוד זכות אינו נאיביות ואינו ויתור על גבולות, אלא דרך חינוכית ורוחנית שמאפשרת להציל נשמות. כשאדם מרגיש שמבינים אותו ולא מוחקים אותו בגלל הנפילה שלו, יש סיכוי אמיתי להחזיר אותו, לרומם אותו ולקרב אותו. במשפט אחד: הדרך של הבעל שם טוב היא לראות מעבר לחטא, מעבר לחוצפה ומעבר למרד - ולגלות את הנשמה הפצועה שמסתתרת שם, כדי לקרב אותה באהבה ולא לשבור אותה בדין. למה התורה מזכירה את דתן ואבירם באמצע המניין ״וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָה״ (במדבר כ"ו, ט') למה בתוך ספירת בני ישראל התורה חוזרת להזכיר את דתן ואבירם, הרי הם כבר מתו ואינם חלק מהמניין? מי באמת עמד מאחורי מחלוקת קורח ״וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן״ (במדבר ט"ז, א') אם הפרשה נפתחת בכך שקורח הוא הלוקח והיוזם, מדוע בהמשך התורה מדגישה דווקא את דתן ואבירם? למה התורה חוזרת על עונש פתיחת הארץ ״וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח…