הדרך הנכונה להתמודד עם פחדים, חולשות ונפילות של אדם - ובפרט של ילד - היא לא להילחם בהם, לא להיבהל מהם, ולא להפוך אותם ל״זהות״ של האדם, אלא להבין מה עומד מאחוריהם, לתת להם מקום, ולכוון אותם למקום נכון בעבודת השם. הרב מסביר שפחד הוא לא בהכרח דבר רע. להפך, לפעמים פחד הוא מתנה. אדם שאין לו פחדים עלול לעשות שטויות, להיכנס לסכנות, לחיות בתחושת כוח מדומה. אבל כשהפחד מגיע, צריך לדעת מה לעשות איתו: לא לומר לאדם ״אל תפחד״, כי זה רק גורם לו להרגיש שמשהו בו לא בסדר. אלא לומר לו: זה בסדר שאתה מפחד, כולנו מפחדים, עכשיו בוא ניקח את הפחד הזה ונעלה אותו אל השם. כלומר, הפחד צריך להפוך לכלי של קשר עם הקב״ה. אדם אומר: ״ריבונו של עולם, כמו שאני מפחד מהעסק, מהחיים, מהכישלון - תעזור לי לפחד ממך, לזכור שאני תלוי בך, שאני לא לבד״. כך הפחד לא הופך לחרדה שמנהלת את האדם, אלא לתנועה פנימית שמחזירה אותו לאמונה, לענווה ולתפילה. אותו יסוד מופיע גם בחינוך ילדים. כשהילד נופל, משקר, גונב או מפחד, אסור להדביק עליו סטיגמה. לא לומר ״הוא שקרן״, ״הוא גנב״, ״הוא פחדן״. צריך להבין מה היה שם באמת. לפעמים ילד שלוקח כסף לא עושה את זה מתוך רוע, אלא מתוך צורך להרגיש שווה, להרשים חברים, לקבל מקום. אם ההורה הופך את זה לדרמה, הוא עלול לקבע לילד תדמית הרסנית. אבל אם ההורה שומר על כבודו, לא משפיל אותו, לא עושה מזה עסק, ומברר בעדינות מה קרה - הילד נשאר מחובר לעצמו, לבית ולהורים. הסיפור של הרב על אמא שלו מדגיש את זה בצורה חזקה: במקום לצעוק עליו, לחשוף אותו או לקרוא לו גנב, היא שיחקה איתו את המשחק, נתנה לו לרדת מהעץ לבד, שמרה על כבודו, ורק נתנה לו להגיע להודאה מתוך עצמו. היא לא הפכה את המעשה החד פעמי להגדרה של האישיות שלו. בזה היא הצילה אותו מתחושת בושה הרסנית. גם מול פחד של ילדים, הרב אומר שלא צריך להילחם בילד. כשהילד אומר ״אני מפחד״, התגובה הנכונה היא לא ״מה יש לך לפחד? תהיה גיבור״, כי אז הילד מרגיש שיש בו בעיה. התגובה הבריאה היא: ״גם אני מפחד לפעמים. כולנו מפחדים. זה בסדר״. ברגע שנותנים לפחד לגיטימציה, הוא נרגע. דו…