פרשת חוקת, ניסיון מי מריבה עם ישראל מתלונן על חוסר מים במדבר, ומשה רבנו מצווה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. בפועל משה מכה בסלע, המים יוצאים, ולאחר מכן נגזרת עליו הגזרה שלא ייכנס לארץ ישראל. ננסה להבין מהי התוצאה והמשמעות הרוחנית של מעשה ההכאה בסלע, ומתוך כך בהבנה הנוגעת לכל אדם בכל זמן. על פי דברי ה״כלי יקר״, יש להבין את הנהגת הצדיקים כבחינה של "אלף בינה" – דוגמה אישית חיה שאינה נלמדת רק מדיבור והסברה, אלא מהתבוננות ישירה באורחות חייהם של גדולי הדור. הצדיק איננו צריך להסביר את דרכו, אלא עצם הנהגתו משפיעה ומלמדת. לפי יסוד זה, הנזק הרוחני שיצא מהכאת הסלע היה בכך שעם ישראל למד שתהליך של צמיחה ותיקון מוכרח לבוא דרך הכאה ושבירה חיצונית, דרך משבר וכאב, ולא דרך צמיחה פנימית טבעית. במקום הבנה של יציאה הדרגתית וטבעית – כשתיל הבוקע מן האדמה או אפרוח הבוקע מן הביצה – נוצרה תפיסה שהתפתחות תלויה בכוח חיצוני המכריח ומכה. נקודת הענווה של משה רבנו, המקבל את הדין בהכנעה מוחלטת. אף על פי שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות (בגימטריה "ואתחנן") לביטול הגזרה, עשה זאת מתוך שקט פנימי, בקשה ותחינה מתוך קבלת הדין - ולא מתוך מאבק או התרסה אלא ענווה ואמונה.