זאת חנוכה' יחול בליל חמישי יום השמיני של חנוכה. ומקובל בתור סגולה לכתוב ביום הזה פתק עם בקשה ותפילה, ולארוז את הפתק יחד עם החנוכיה עד לשנה הבאה, וכעבור שנה לפרסם את הישועה, פשוט לכתוב לקוות ולהתפלל לשם. אמנם אין מקור לסגולה הזו, אבל הרבה אנשים מעידים שנושעו. ונסביר מה הרעיון הפנימי והחיצוני שמונח בסגולה הזו: א. ריבוי התפילה: הפתק מזכיר לאדם במשך כל השנה לקוות ולהתפלל להקב"ה שיגשים משאלתו, בשונה מסתם תפילה ובקשה שהאדם שוכח ממנה כעבור זמן קצר. ב. פרסום גבורות השם: עצם ההבטחה לפרסם בשנה הבאה את ישועת ה' פועלת נפלאות, והפתק הוא סוג של חותמת, זיכרון לאדם שלא ישכח הבטחתו. ג. חיבור רגשי: כשאדם מעלה את בקשתו ע"ג הכתב זה גורם לו להתחבר יותר, להרגיש יותר את ישועת השם, וממילא זה מכפיל כח של אמונה, ומהווה הוכחה שיש לו בטחון גמור בקב"ה, וכפי הביטחון והאמונה כך מידת השפע הנשפע לאדם. (מי שמאמין מקבל..) ד. אמונה חזקה ואיכותית: עצם העובדה שאדם מאמין שהקב"ה יושיע אותו ובשונה מתפילה רגילה - טורח וכותב מתוך אמונה שלימה שבקשתו תתגשם, זה גורם לו קרבה מיוחדת לקב"ה וממילא תפילתו נשמעת ובקשתו מתגשמת. ה. השפת אמת כותב שביום 'זאת חנוכה' הקב"ה "משאיר הארה על כל השנה ומתעורר בו נרות המנורה". מדבריו עולה שביום זאת חנוכה הארת המנורה נמשכת כל השנה, וממילא נבין מדוע נהגו לטמון את הפתק בחנוכייה, שהיא בדומה למנורה כמו שמבואר בגמ' ובראשונים. והסיבה שהסגולה נוהגת דווקא ביום זאת חנוכה, זה בגלל שהזמן גרמא (הזמן גורם), וכמו שכולנו מכירים את המושג הזה לגבי חיוב מצוות, כך לגבי המעלה המיוחדת שיש לימים מסוימים בשנה, כמו חגים ומועדים, שאז נפתחים שערי שמים, ומושפע אור גדול, מה שגורם לבקשות והתפילות להגיע מהר יותר גבוה יותר, וגם בחנוכה כותב הרמח"ל בדרך השם, אותו אור שירד בזמן הנס חוזר כל שנה ושנה מחדש ועל אחת כמה בדובדבן שבקצפת, יום 'וזאת חנוכה', שמעלתו עצומה משאר ימי החג, ומטעם כך כתבו בראשונים שיש מקומות שנהגו לא לעשות מלאכה, או להרבות בסעודה, ויש אף מי שכתב (הרי"מ ספר נר ישראל) שיהודי פשוט יכול לפעול בזאת…